כוחה של שנאה, כוחה של אהבה ||| שרה לייכט-ווינשטיין

ספרה של שרה לייכט, שהגיעה למחנה אושוויץ בגיל חמש-עשרה והצליחה לשרוד, להקים משפחה ולשמור על אופטימיות ושפיות גם אחרי השחרור ממחנה הריכוז.

תיאור מתוך הספר, בזמן  הצֶלְאַפֶּל (המסדר לצורך  ספירה) במחנה:
"הכול היה מוכן לספירה. עמדנו שורות שורות, חמש נשים בכל שורה. הפעם עמדתי בחמישייה השלישית. אֶרְזֶ'קֶה היא שבחרה עבורי את מקומי, מפחד שייקחו אותי למשרפות. היא אמרה שאם אהיה בחמישייה הראשונה יבלוט לעין שאני ילדה חלשה ורזה, ודחפה אותי לחמישייה האחרונה. אחר כך נמלכה בדעתה. "לא, לא טוב שתעמדי בשורה האחרונה, אנשי הגסטאפו יראו שמסתירים אותך." והחליטה שמקומי בחמישייה השלישית, לא ראשונה ולא אחרונה. יום יום החטיפה לי אֶרְזֶ'קֶה סטירות לחי כדי שפניי תהיינה סמוקות בצֶלְאַפֶּל והחיוורון שלי לא יבלוט. לא פעם הגזימה בסטירות.

עמדתי בשקט והנה הגיעה מפקדת המחנה, גְרֵיזֶה, מלווה בפמליה של אנשי גסטאפו. פנים יפות מאוד היו לה, לגְרֵיזֶה הרזה והגבוהה, שנודעה ביופיה ובאכזריותה. שערה הבלונדיני היה אסוף ומסודר, מדיה מגוהצים תמיד ולידיה כסיות לבנות, צחורות כשלג, אחת עטויה על ידה והשנייה אחוזה בידה. כאשר החטיפה סטירת לחי למישהי מאיתנו, כמובן ללא כל סיבה, עטתה את שתי הכסיות הלבנות. כמה יפה הייתה וכמה פחדנו ממנה.

לאחר הספירה נשמעו קולות של נשים והורגשו תזוזות לידי, ולאחר מכן נשמע בכי של תינוק. בכי של תינוק?! כן, לידי עמדה אישה צעירה ובזרועותיה, בתוך שולי שמלתה, תינוק בוכה. גם האם בכתה. תינוק בריא נולד, בלידה ראשונה של אמו, בעמידה וללא בקשת עזרה. בשקט בשקט. ראיתי את חבל הטבור משתלשל בין רגליה ומתחתיה שלולית דם.

לשמע הבכי חזרו גְרֵיזֶה ופמלייתה, שכבר פנו ללכת. הן ציוו לקחת את היולדת ואת תינוקה אל הבלוק. ראיתי את היולדת הולכת על רגליה, התינוק הבוכה בזרועותיה והיא נתמכת בין שתי נשים מאושרת, חבל הטבור מתנדנד בין רחמה לתינוקה, מותירה אחריה על האדמה שביל של טיפות דם. מאז לא ראיתיה שוב, אבל שנים לאחר מכן נודע לי שנשארה בחיים ועלתה ארצה, והיא בתו של רב מוכר."

218 עמודים בכריכה רכה
איפה ניתן להשיג: אופיר ביכורים