רחוב ללא שם, בית ללא מספר ||| רות רזניק

רות רזניק, ילידת ירושלים, העבירה בעיר את רוב שנות ילדותה. בספרה היא פורשת בפני הקורא את ניחוחות ירושלים של אז, לפני קום המדינה, על השוק הצבעוני וקשיי היומיום, השטחים הפתוחים והלימודים בבית הספר האנגלי "אוולינה דה רוטשילד", הקושי הפשוט למצוא דירה להשכרה, והקשרים של המשפחה עם אנשי ספרות ותרבות, ביניהם שאול טשרניחובסקי, ידידו הטוב של אביה, שנתן להם גור כלבים ועמד על כך שיקראו לו בשם שבחר לו – פּוזֶל, וכך היה.

ירושלים בשנות הארבעים של המאה הקודמת היתה ערב רב של שפות ותרבויות. התגוררו בה עולים חדשים ותושבים ותיקים, יהודים ספרדים דוברי לדינו, קווקזים וגורג'ים (גרוזינים), תימנים ועדנים (יוצאי עדן), מוגרבים (יוצאי מרוקו) ובוכרים ומעט מאוד יהודים אשכנזים. לצד אלה חיו הבריטים, חלקם עם משפחתם או עם אהבה שמצאו להם בין בנות העיר, וכמובן תושבים ערביים.
רות רזניק מובילה את הקורא בסמטאות, לוקחת אותו לקניות בשוק ומאפשרת הצצה נדירה לחיים ההם בירושלים, כאשר לא היתה בה גדר הפרדה, מעט מאוד מכוניות נסעו בכבישיה, ולרוב התושבים לא היה אפילו מכשיר טלפון או רדיו.

דברים שנכתבו על הספר ברשת:
המלצה על הספר
על רות רזניק בויקיפדיה
רות רזניק מתראיינת על שני ספריה במקומון הרצליה

מתוך הספר, תיאור השוק בירושלים בשנות הארבעים של המאה הקודמת:
השוק שכן במרחק דקות הליכה מעטות מביתם של ברטה ואוסקר, ואני הייתי מתלווה אל נעמי, סל קניות בידי, והולכת עִמה לשוק. המראה היה מהמם-חושים. נשים ערביות בשמלות שחורות מעוטרות ברקמה מפוארת, אדומה או כתומה, ישבו על הרצפה מול מגשים קלועים מלאים כל טוב.  ענבים ירוקים ואדומים, תאנים גדולות ובשלות בשלל צבעיהן, מסגול כהה עד ירוק חי, עגבניות ומלפפונים ארוכים. לכל אחת מהרוכלות הללו היו מאזני מתכת עם משקולות, עליהם שקלה רבע או מחצית הרוטל לקונות היהודיות שהתגודדו סביבן. בבליל השפות שמילא את הרחוב העברית והיידיש התערבבו בערבית ובלדינו. נשים עטויות שמלות ארוכות ומטופלות בעוללים, לראשן הקירח מטפחת שחורה הדוקה, גחנו ובדקו את שלל הפרי והירקות לצד נשים ספרדיות ותימניות שלראשן מטפחות צבעוניות, אחדות עם קישוט של חרוזים קטנטנים בפאתיהן וקווצות שיער מציצות מתחתן.

מעברו השני של השוק ישבו או עמדו מורטות העופות. בעיקר בימי רביעי וחמישי עמדו עשרות נשים ומרטו עופות לשבת, וכך פרנסו את משפחותיהן שעה שהבעלים למדו בישיבות. כל בגדיהן התמלאו נוצות, והנוצות הדקיקות של פלומות העופות התעופפו באוויר והגיעו על לקצה מטפחות הראש. לעתים היו עיניהן מתכסות בנוצות, ואז היו מנערות את הנוצות על זרועות ומעבירות את ידיהן על פניהן לסלק את הפלומה הטורדנית. הזריזות והמהירות הרוויחו יותר, כי שכרן נמדד לפי מספר העופות שניקו לשבת, והשוחטים ניצבו מאחור.

רצפת הביתן היתה רוויה דם עופות ונוצות וצואה. צרחות וצווחות העופות הנשחטים היו מחרישות אוזניים, ובכלובים המתינו לתורם העופות בזרם בלתי פוסק, מקרקרים ומריחים את דם אחיהם ושומעים את זעקות המוות של התרנגולות והתרנגולים הצבעוניים והלבנים, השחורים והחומים, ויד השוחט עולה ופיו ממלמל ברכה, החלֶף נוחת והגופה נטרקת בערימה הולכת וגדלה. ובתום המלאכה לא ניכר היה למי נוצות אדמוניות או שחורות, לבנות או מעורבות. רק המשקל קבע את המחיר, ונעמי היתה ניגשת מדי יום חמישי, בוחרת ובוררת עוף גדול שיספיק למשפחה המורחבת שהפכנו להיות.

103 עמודים, בכריכה רכה
 איפה ניתן להשיג: בחנויות הספרים, בהזמנה מחנויות מקוונות, או ישירות מהוצאת סער, בטלפון 03-5445292 או במייל: saarhanoch@walla.com